החיבור לגיל השלישי

אני מדריכה כבר מעל 30 שנה.

מדריכה הכל, מדריכה בתנועה, רצו שאדריך גדנ"ע (רק מי שמעל 40 יבין את המושג הזה),

וכשפתחתי את העסק שלי לפני 15 13 שנה, התחלתי להדריך בפימו ולאחר מכן במגוון אומנויות.

הדרכה זה בנשמה, זה בא מהלב, מבפנים. אם אין לך את זה, אז פשוט אין לך את זה. מדובר בהכלה ענקית, המון המון סבלנות והמון אהבה.

אמא שלי גרה בדיור מוגן עד 120 בהוד השרון. החלטה שעשתה לפני כ-12 שנה, לאחר שאבי נפטר. ההחלטה הכי טובה שיכלה לעשות אז.

אחי ואני ליווינו אותה בכל התהליך ואהבנו את כל מה שקרה לה שם. היא הצטרפה לחוגים, שמעה הרצאות, מיד הצטרפה לועד הדיירים, ולאחר מעט מאד זמן, נעשתה יו"ר הועד.

לפני כחודשיים, מנהלת התרבות שלהם פנתה לאמא שלי בבקשה למדריכים חדשים לאומנות, כי רוצים לרענן את המגוון.

אז כן, לאחר כמעט 12 שנה, גם אני הצטרפתי למדריכי האומנות של עד 120 ואני מדריכה שתי קבוצות של דיירים בימי שישי.

ולמה אני מספרת את כל זה?

כי אין על הסיפוק של לראות מישהו מגיע לתוצאה מהממת בזכות קצת הדרכה נכונה.

כמו שאמרתי, אני מדריכה פימו כבר 13 שנה, וכל פעם שמישהו מייצר גליל וחותך באמצע ורואה את הדוגמא שהוא ייצר, יש את ה WOW. זה וואו שלא נמאס לשמוע.

מרדדים, משטחים, מקפלים, עוטפים, והופ... יש גליל של פרח, או דוגמא גיאומטרית, או כל דוגמא אחרת.

ההשתאות הזו שרואים על פני המודרכים של "אני עשיתי את זה?" אין שווה לה!!

ומאז, אני באה עם הפימו, ומכונות הפסטה, והמון אהבה ומכינה איתם כל פעם גליל ומוצר אחר, ולראות את השמחה על פניהם כל פעם מחדש שווה את הכל.